אושר לפרסום
הנדון: עתירה דחופה לצו עשה בנושא השתתפות בנטל משק הבית.
המשיב: נחמן (להלן: "העותר"), תלמיד ישיבה ונער גבעות.
הפוסקת: אמא (להלן: "הריבון").
"אמא, עם כל הכבוד לפסיקות שלך, יש כאן עניין של 'ביטול תורה'.
בזמן שאני שוטף רצפה, אני מפסיד סוגיה בבבא קמא. האם ספונג'ה דוחה תלמוד תורה?
זהו מדרון חלקלק (תרתי משמע) שמוביל לרפורמה!"
דבר הפוסקת:
הטענה נדחית על הסף. כבר פסקו חכמים ש"דרך ארץ קדמה לתורה", ומכאן גזירה שווה:
אם אין דרך ארץ (רצפה נקייה) – אין תורה, ואין קמח, ואין דמי כיס.
יתרה מכך, אנו מחילים כאן את הכלל המשפטי "דינא דמלכותא דינא" – בבית הזה אני המלכות,
והדין הוא שסמרטוט לח חייב לעבור בסלון לפני כניסת שבת.
אין כאן ביטול תורה, אלא "עוסק במצווה פטור מן המצווה" – מי שעוסק במצוות כיבוד אם,
פטור כרגע מתירוצים. הוצאות המשפט (סבון כלים) ישולמו על ידי המשיב.
"את כל הזמן מדברת על שוויון בנטל כמו החילונים בקפלן.
אצלנו מאמינים שכל אחד ותפקידו – יש שבט לוי ויש שבט יששכר. אני שבט יששכר (הלומד),
את שבט זבולון (התומכת). למה לערבב רשויות?"
דבר הפוסקת:
המשיב עושה שימוש ציני בטיעונים תיאולוגיים כדי לחמוק מחובת הלבבות.
אני דוחה את החלוקה המגזרית הזו מכל וכל. הבית הזה מתנהל בשיטת "כל ישראל ערבים זה לזה" –
ובתרגום משפטי: אחריות נזיקית משותפת.
כפי שבמלחמת מצווה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו", כך במלחמת הכלים בכיור (שהיא מלחמת קיום לכל דעה) –
הכל יוצאין, אפילו נחמן מהספה. אין זכות עמידה למי שלא עומד מול הכיור.
העתירה נמחקת מחוסר עילה ורמת היגיינה נמוכה.
"אמא, השיח שלך נגוע בפרוגרס מערבי. את מנסה להכניס לבית ערכים ליברליים של 'הגשמה עצמית'
על חשבון המסורת. סבתא לא ביקשה מסבא להוריד את הזבל!"
דבר הפוסקת:
העותר מתבקש לא להיתלות באילנות גבוהים (סבא וסבתא).
הסוגיה שלפנינו אינה סוגיה של "פרוגרס" אלא סוגיה של "ואהבת לרעך כמוך".
האם סביר בעיני העותר ("עילת הסבירות") שאמו תכרוע תחת הנטל בעוד הוא מעשן נרגילה רוחנית?
חזקה על אישה שהיא מנהלת את ביתה בחכמה, ואין בניהול זה משום כניעה לערכים זרים,
אלא יישום מהודר של ערכי הנצח. צו מניעה זמני מוצא בזאת כנגד הקיטורים של העותר עד לביצוע המטלה במלואה.
(-) נחתם בפניי,
עו"ד ש. אמא
יו"ר הדירקטוריון העליון